אליעזר בן יהודה – מחייה השפה העברית. היום כשישראלי מדבר עם חברים, כותב מכתב, מאזין לרדיו או משתתף בישיבת עבודה – הוא משתמש בעברית בצורה טבעית ושוטפת. לא חסרות לו מילים כדי להביא את עצמו בעברית יפה ועשירה. נכון, לפעמים הוא משתמש גם במילים לועזיות, אבל בסך הכול – העברית היא שפה חיה ומתפתחת. לא תמיד היה המצב כך. בארצות הגולה וגם בתקופת ראשית היישוב היהודי בארץ – ישראל, לא הייתה העברית שפה מדוברת. היהודים התפללו בעברית, כתבו בעברית, ברכו בעברית, אבל לא דיברו עברית. הם חשבו שהעברית טובה ללימוד, לתפילה ולברכה, ואפילו לספרות, אבל לא לדיבור יום-יומי. בחיי היום-יום דיברו היהודים בשפת המקום שבו הם חיו, וגם בשפות היהודיות כמו אידיש, לאדינו, ערבית-יהודית וכדומה. כך היה עד שנת 1879.בשנת 1879 התפרסם מאמר בשם "שאלה נכבדה", שכתב אדם בשם אליעזר בן יהודה. במאמר זה עורר אליעזר בן יהודה את שאלת "הארץ והשפה". הוא טען שאם היהודים רוצים להיות עם, הם צריכים לעלות לארץ-ישראל, להקים שם מדינה ולהפוך את השפה העברית לשפת המדינה, עברית שתהיה פשוטה וקלה, וכל אחד יוכל לדבר בה. בשנת 1881 התחתן אליעזר בן יהודה עם דבורה, ושניהם עלו לארץ. בארץ המשיך בן-יהודה לעשות רבות למען העברית: הוא כתב ונאם, הוא לימד עברים וגם חידש מילים בעברית, על פי שורשים מלשון המשנה והתלמוד. כשנולד בנו הבכור – איתמר – החליטו אליעזר ודבור לדבר איתו רק עברית. הם לא הרשו לו לצאת לרחוב ולשחק עם ילדים שלא דיברו עברית. הם העסיקו עוזרת שדיברה עברית במבטא מזרחי, כדי שהילד ילמד לבטא נכון ע' ו- ח'. העבודה החשובה ביותר של אליעזר בן-יהודה הייתה כתיבת המילון העברי הראשון. הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1909. עד מותו, בשנת 1922, זכה בן יהודה להוציא לאור חמישה כרכים בלבד. רק אחרי חמישים שנה יצא לאור הכרך השישה-עשר, הכרך האחרון. היום כאשר ישראלי יושב בבית-קפה או בבית, מדבר על הכול בעברית שוטפת, ומשתמש במילים כמו "חשמל", "משקפים", "עיתון", "שעון", "בובה", "גרביים", "אופניים", "גלידה", ועוד ועוד – הוא צריך לחשוב על אליעזר בן-יהודה ועל סופרים אחרים שחידשו מילים אלה ועד רבות אחרות. אנשים שבזכותם שבה העברית לחיות ולהתחדש.
